התכנית הכלכלית של עמיר פרץ – פופוליזם דרום אמריקאי או מדינת רווחה שבדית?

לעיתים קרובות, הצהרותיהם של פוליטיקאים אינן דומות למעשיהם בפועל – אולם במקרה של עמיר פרץ, ניכר כי פיו וליבו שווים, והוא פעל בעברו כיו"ר ההסתדרות וכפוליטיקאי באופן דומה יחסית להצהרותיו לאורך השנים.

הפער בין הכוונות בהצהרות ומעשים לבין המציאות שהם מחוללים בפועל והשאלה האם מדובר בכוונות טהורות או בציניות פוליטית מרושעת הוא עניין פסיכולוגי שלא אעסוק בו.

לפני כחודש, התראיין עמיר פרץ לאתר "דבר" ופרש את משנתו החברתית-כלכלית – בעקבות עלייתו לסיבוב השני בבחירות למפלגת העבודה, והסיכוי הגדל שהוא יתמודד בעתיד לראשות הממשלה, נבחן את הצעדים העיקריים המוצעים על ידו מול מדיניות סוציאל דמוקרטית בסגנון שבדיה.

 

כללי

בכתבה מצויין שהמעטפת האקדמית לתכנית הכלכלית של פרץ הוא פרופ' דני גוטווין – (שאינו כלכלן) תיאורו כ"אחד מהדוברים המרכזיים של התפיסה הסוציאל דמוקרטית באקדמיה" הוא שקר שלא ידוע לכולם. 

האופן שבו מוצג היסטוריון בעל תפיסות מרקיסיסטיות הדורש להלאים הון פרטי (למשל כאן) הוא ניסיון הנכנס תחת הביטוי הולכת שולל (או "fake news") – עצם העובדה שדעות כאלה מוצגות כסוציאל דמוקרטיה מראה משהו על התקשורת (שנתנה לו מקום ב"מגש הכסף"), והדעות האלה רחוקות מאוד מתפיסת מדינת הרווחה השבדית, ותואמות לגישת צ'אבס ומאדורו, שלהם אמירות ופעולות דומות (למשל).

אחריות תקציבית

האם המדיניות הזו דומה במשהו למימון מדיניות הרווחה בשבדיה?

שבדיה הגיעה לגירעון בסדרי גודל של 5% ויותר רק בתקופת משבר תחילת שנות התשעים שבו קרסו הבנקים ומחירי הנדל"ן ירדו ב-50% תוך שנה וחצי.

דנמרק חוותה אירועי משברי כזה באותה התקופה, שהביאה את הריבית להלוואות הממשלה לעשר שנים לשיעור של עד 9%, מדיניות שהביאה לא לגידול ברווחה אלא להקטנה דרמטית בתקציב הממשלה מתוך סך התוצר, מצ"ב גרף לשבדיה ודנמרק על משקל ההממשלה בתוצר – שימו לב לתקופה בין 1995-2000:

ברור שמדיניות של העברת חוב בסדרי גודל של 5% מהתוצר לעתיד היא מדיניות שאינה בת קיימא, לא בישראל ולא במדינות סקנדינביה – והיא תוצאה משברית, לא תוצאה של כוונה להרחיב את מדינת הרווחה.

המהלך הזה לבדו, צפוי להביא את ישראל למשבר בקנה מידה של שנות השמונים והאלפיים – לצורך ההמחשה, ריבית בנק ישראל בשנים 2002-2003 עלתה על 9.5% לתקופות מסוימות, וחלק מהנפקות האג"ח הממשלתיות נעשו בערבות ממשלת ארה"ב.

נוסף על כך, חלק משמעותי מהגידול יילך להוצאות ריבית – הגידול בסיכון יגדיל את שיעור הריבית שמשלמת מדינת ישראל לצורך גיוסי חוב ויוריד את דירוג האשראי שלה – בשנת 2006 למשל, הוצאות הריבית ביחס לתוצר היו 5.1%, גבוהות בכ-2% תוצר משיעור ההוצאות הנוכחי – אם נקביל זאת לדרישה של עמיר פרץ להגדלת ההוצאה האזרחית על חשבון הגירעון – מדובר בהגדלת תקציב הממשלה בסכום גבוה בהרבה מ-70 מיליארד ש"ח, כ-20 מיליארד ש"ח נוספים לריבית שהממשלה תשלם.

חשוב לציין שמדיניות כזו ככל הנראה תחסום את גישת ממשלת ישראל לשווקי האשראי הבינלאומיים, ובפועל פשוט לא ניתן לנהל מדיניות שכזו לאורך זמן, קדנציה אחת בתנאים כאלה והממשלה תאבד את עצמאותה לנהל מדיניות כלכלית.

 

פנסיה וחוב

הסעיף הזה מתאים רק לאחר הסעיף הקודם – לא ברור אם עמיר פרץ מודע לתחכום הנובע משילוב שני המהלכים, אך מדובר במקור תקציבי לממשלה על חשבון הפנסיה של האזרחים – תשואה שתהיה כנראה נמוכה מהתשואה בשוק ההון לאחר הגדלת החוב הבלתי סבירה בידי שוק שבוי (אינו יכול להוציא את כספי הפנסיה) שנאלץ להפקיד מידי חודש סכום נכבד מההכנסה השוטפת.

נזכיר שעלות הסבסוד של האג"ח המיועדות הינו כ-5.8 מיליארד ש"ח לקרנות הפנסיה כיום ועוד כ-3 עד 4 מיליארד לביטוח הלאומי – ומדובר על הכפלת הסבסוד לקרנות הפנסיה ב-2.5, עלות של 9 מיליארד ש"ח נוספים לביצוע הצעד הזה בלבד (באופן מנותק מכלל התכנית).

מדובר במדיניות שלא נהוגה גם בשבדיה – בה קרנות הפנסיה ציבוריות אך משקיעות בשוק החופשי, כפי שניתן לראות בגרף הבא מה-OECD:

 

בנייה ציבורית

עלות בנייה של כ-150 אלף דירות בבנייה ציבורית תגיע לכ-150 מיליארד ש"ח – וההחזר ממנה יהיה נמוך מאוד אם יוחלט לנהל אותה בסגנון הישראלי של דירות עמידר ועמיגור, שנמכרו אחרי שנים במחירי הנחה משמעותיים.
לדוגמה, ממסמך של מרכז המחקר של הכנסת עולה כי בין 1999 ל-2011 נמכרו 37,500 דירות שיכון ציבורי בכ-2.75 מיליארד ש"ח – כ-73 אלף ש"ח לדירה בממוצע (!). קשה לדמיין מצב בו הפוליטיקאים לא מתערבים בקביעת סף הכניסה לתכניות מעין אלו, שקיימות גם היום:

בנייה ציבורית היא רעיון די גרוע, אם כי נפוץ למדי במדינות מפותחות – בשבדיה היתה תכנית מפורסמת של בניית 1,000,000 דירות באופן ציבורי – ולמעשה בניה כזו דוחקת את הבנייה הפרטית מהשוק.

הבנייה בשבדיה בוצעה בסטנדרטים נמוכים ובאופן מוגזם שככל הנראה הביאה לקריסת מחירי הדיור ולמשבר בתחילת שנות התשעים, כאשר לאחר מכן  נוצר מחסור, שמתקיים עד היום ותוצאתו מחירים מחירים גבוהים לדיור בשבדיה (מומלץ ע"י ה-OECD לשחרר את השוק):

כיום שיעור ההוצאה לדיור ביחס לכלל ההוצאות בשבדיה היא מהגבוהות בעולם המפותח:

וגם התור לדיור להשכרה בשטוקהולם מחמיר:

לסיכום העניין, למרות שבנייה  ציבורית היא מאפיין שקיים גם במדינות מפותחות (כולל בישראל)  – הוא כנראה גורם מעכב ומעוות ברווחה שלהן ולא גורם מניע, על פי הניסיון בעולם.

 

המגזר העסקי

לא ברורה כאן לחלוטין עמדתו של פרץ:

ראשית, יש גם סיכון באיגרות חוב, אחרת הריבית עליהן הייתה זהה בין כל איגרות החוב הקיימות ולא היה הבדל בין איגרת חוב ממשלתית לאיגרת חוב קונצרנית, או בין קונצרניות.

שנית, כבר כיום קיים חוק שמאפשר "לקחת את המפעלים" (לא תמיד זה מפעל אבל זה מתאים לגישה של פרץ שכלכלה טובה היא תעשיית ייצור בלבד) – פקודת פשיטת הרגל.

שלישית, הסדרי החוב הם מרכיב חיוני במשק מפותח והם אלטרנטיבה חוקית לפשיטת הרגל בהסכמת המלווים – הם לא קיימים רק במשקים מפגרים או בדיקטטורות בהן אין חשיבות להון פרטי.

רביעית, נניח ואנחנו בעמדתו של עמיר פרץ – מה הוא מציע לעשות עם פשיטת הרגל של ההסתדרות (קרנות הפנסיה) בשנות התשעים והאם הוא ממליץ לקחת לה את כל המפעלים והנכסים על מנת לשלם את החובות בעשרות המיליארדים שהיא הכניסה את המדינה?

חמישית, אין איסורים מעין אלו בשבדיה או בדנמרק – רק בארגנטינה של קירשנר ובוונצואלה.

 

קצבאות הנכים

כמובן שכל דיפרנציאציה בין נכים מסוגים שונים אינה מקובלת על עמיר פרץ, והוא טוען שיש לתת לכולם קצבה בגובה שכר המינימום – שתעלה סכום עצום ולמעשה תשים בשורה אחת נכים קשים ובודדים ונכים עשירים בעלי משפחה תומכת ונכסים.

כאן עמיר פרץ מיישר קו עם שבדיה של לפני מספר עשורים. מדובר במדיניות שגויה שהביאה להגדרת 14% מכוח העבודה במדינה כנכים (לעומת ממוצע של כ-5% ב-OECD) בגלל הטבות מפליגות וסף כניסה פרוץ. התוצאה הייתה עלייה בהוצאות עד כדי כ-5% מהתוצר (כפול מישראל ובמונחים שקליים 50 מיליארד ש"ח) ולקיצוץ משמעותי ושינוי מדיניות כולל לנכים חדשים: 

מבלי להיכנס לעומק הדיון על הקצבאות (אפשר לקרוא את דעתי כאן וכאן), כאשר מחליטים לתת יותר כסף או תמיכה לקבוצות הנכים – השקעת הסיוע המוגדל לקבוצה החלשה והפגיעה ביותר, שנמצאת מתחת לקו העוני (בניגוד ל-75-80% האחרים) הוא תרחיש סביר יותר (ומצטמצם עוני ואי שיוויון) מאשר השקעה רוחבית בנכים עשירים ועניים כאחד – הרי מה ההיגיון לקחת מיסים מעניים שאינם נכים (למשל מע"מ) ולתת אותו לנכים בעשירון התשיעי והעשירי?

 

מיסוי

עמיר פרץ אומר משפטים מאוד כלליים בנושא המיסוי, בניגוד לתכניות המפורטות להוצאה התקציבית:

א. "המלחמה בהון השחור" היא ביטוי שחוק של פוליטיקאים שאינם מסוגלים לבטא באופן ברור את המקורות התקציביים לפנטזיות שלהם.

ב. העלאת המיסים המדוברת של מס ההכנסה ומס החברות לא מתקרבת בכלל לשווי ההוצאות המתוכננות – מדובר במיליארדים בודדים הנספרים על יד אחת לעומת עשרות מיליארדי ש"ח הוצאות.

ג. שיעורי המע"מ וההכנסות ממיסים עקיפים בשבדיה, דנמרק ורוב מדינות אירופה גבוהים משמעותית מישראל.

ד. המיסוי השולי כבר די גבוה בישראל לבעלי הכנסות גבוהות, על מנת לייצר יותר הכנסות באופן משמעותי יש להעלות את מיסוי ההכנסה בדרגות הנמוכות של מס ההכנסה, כלומר על "עובדים עניים"  (כתבתי על זה בעבר כאן).

ה. העשירונים העליונים אליהם מכוונים את העלאת המיסוי למימון התכניות אינו מורכב ברובו מ"טייקונים" – סף הכניסה של משק בית (שני בני הזוג) בעשירון התשיעי הוא 26 אלף ש"ח ברוטו בממוצע, וסף הכניסה לעשירון העשירי הוא 36 אלף ש"ח ברוטו לזוג – רוב העשירונים האלה לא מורכבים ממיליונרים כמו שדמיינתי לעיתים, אלא מזוגות עובדים המביאים שכר של כ-20 או 30 אלף ש"ח נטו בחודש – לא בדיוק יצחק תשובה.

 

סיכום

ישנן עוד מספר נקודות של הטעיה או רשלנות לא סבירה בהתבטאויות של פרץ, כמו הקפיצה בין דוגמאות ממדינות שונות – בהוצאות אנחנו מושווים לשבדיה ובחוב ליפן (שאצלה אגב תקציב הממשלה כחלק התוצר די דומה לישראל), הטיעון שניתן להגדיל את ההוצאה האזרחית ב-20 מיליארד ש"ח דרך שינויים בתוך התקציב (שזה למעשה קיצוץ תקציב הביטחון בחצי) וכד'.

ככל שבוחנים לעומק את דעותיו הכלכליות של עמיר פרץ, מגלים שבין גישת מדינת הרווחה הצפון אירופאית לבין גישתו הכלכלית נפערת תהום יותר ויותר עמוקה – בעיקר בנושאי מאקרו כמו אחריות התקציבית ומיסוי, ובמקומות שדעותיו דומות הוא משחזר טעויות מלפני מספר עשורים כמו בבנייה הציבורית ובתמריצים לכניסה לקצבאות הנכות.

מימוש התכנית הכלכלית של עמיר פרץ יהפוך את ישראל למדינה יוונית-ארגנטינאית סוציאל-פופוליסטית ולא מדינה צפון אירופאית סוציאל-דמוקרטית – שהדרך אליה רצופה בעליית מיסים ישירים ועקיפים ושירותים חברתיים רחבים; מימון התקציב מגירעון גבוה הוא הדרך הבטוחה לפתור את משבר הדיור עם בריחת צעירים המונית לכל מקום אחר על הגלובוס.