קצבאות הנכות בישראל

בתור חלק חשוב והכרחי במערכת הרווחה הישראלית, ראוי שהדיון קצבאות נכות יהיה רציני ולא כל כולו רגש ונעדר נתונים, שלא לומר שקרים בוטים ופופוליזם טהור, ולכן אני מעלה מספר נקודות למחשבה שאינן עולות בשיח הציבורי:

1. התנגדות להעלאת הקצבאות הכלליות לשכר מינימום היא דעה לגיטימית ולא נובעת מרשעות – ישנן שאלות מהותיות מהיכן לוקחים את הכסף, האם העלאה לשכר מינימום היא הדבר הנכון וכיצד משפיעים התמריצים.
גם מי שמעוניין להעלות את הקצבאות לנכים ב-5 מיליארד ש"ח צריך לשאול את עצמו איזה קצבאות נכון יותר להעלות ואיזה לא – ההחלטה איזה סכום להשקיע היא החלטה חשובה, אך השאלה כיצד להשקיע את הסכום הזה היא שאלה חשובה  יותר. לדעתי, כפי שאנמק בהמשך, העלאת קצבאות אוניברסלית היא דרך גרועה גם אם אתם מעוניינים להשקיע 20 מיליארד ש"ח בנכים.

2. השיטה הנפוצה בשיח הציבורי להצגת חיי הנכים כמתקיימים אך ורק מקצבת הנכות הבסיסית והתעלמות מקצבאות ותמיכות אחרות היא פשוט פופוליזם וטריק שקרי לעיוות המציאות – ישנן מספר קצבאות המותאמות למצב המשפחתי, למצב הרפואי, למקום המגורים וכדומה וטוב שיש כאלה.
מתן קצבאות אחידות ללא התחשבות במצב הרפואי והמשפחתי היא אינה הוגנת, לא חברתית ופופוליסטית – והמהלך להגדלת הקצבאות לכל הנכים בלי התחשבות בהכנסות אחרות, במצב משפחתי וברמת החיים הוא מתכון להעברת כסף בצורה לא ממוקדת.

3. הטענה המקובלת "אדם אינו יכול לחיות מפחות משכר מינימום של 5,000 שקל בחודש" היא פשוט לא נכונה – על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 70% מהאזרחים (עד העשירון השביעי כולל) חיים מהכנסות של עד 5,000 ש"ח לנפש וההוצאות החודשיות של עשירונים 1-9 הן עד 5,000 ש"ח לחודש כמתואר בגרף הבא:

למה אנחנו מדברים על הכנסה לנפש ולא למשפחה/משק בית?
כיוון שאם יש בן זוג, צריך לקחת בחשבון את ההכנסות שלו, את תוספת התלויים של הקצבאות ואת הסיוע הנוסף שמקבל נכה עם משפחה – ומדובר בסכומים משמעותיים (כ-1,000 ש"ח לילד או בן זוג).

4. ישנם כ-54 אלף נכים מתוך כ-230 אלף המקבלים קצבת ניידות (מוגבלים בגפיים תחתונות) או קצבת שירותים מיוחדים (לזקוקים לסיוע ברוב מטלות היום יום).
סכומי הקצבאות האלה הם 2,364 ש"ח לקצבת ניידות, ו-1,400 עד כ-5,000 ש"ח לקצבת השירותים המיוחדים כתלות בצורך בסיוע. קצבאות אלו, שנועדו לנכים הקשים ביותר מותאמות לצרכים המיוחדים של קבוצות האוכלוסייה האלו.
על פניו, נראה שקצבת השירותים המיוחדים אינה גבוהה לאנשים הדורשים סיוע צמוד, במיוחד כאשר משפחה צריכה להעסיק עובד שיתמוך בנכה ויטפל בו – אם מחליטים להשקיע יותר כסף, אנחנו צריכים להתחיל מלהעלות קצבת שירותים מיוחדים – לפני העלאת הקצבאות הכלליות.

5. לגבי מקבלי קצבת נכות בלבד, האם הם מתחת לקו העוני בגלל נכותם? ברוב המקרים – לא.
אם מגדירים את הבעיה – נכים החיים בעוני – בואו נבדוק מיהם הנכים שחיים בעוני ונסייע להם לחיות ברמת חיים גבוהה יותר.
הנה סך הקצבאות שמשולמות לנכה ללא דירה משלו, עם ובלי משפחה (באדום מסומנות משפחות מתחת לקו העוני):

לפי הטבלה הזו, שמציגה מספר דוגמאות ואינה מקיפה את כל המקרים, ישנן שלוש קבוצות נכים הקרובות לקו העוני –  הראשונה היא נכים שלבן זוגם שכר אפסי או נמוך מאוד, השנייה היא נכים בודדים ללא משפחה, והשלישית היא נכים בעלי משפחות גדולות. 

כלומר אם ברצוננו לעודד התרחקות מקו העוני – מדיניות סבירה תהיה לתת קצבת עידוד לבני זוג של נכים לעבוד/ להעלות את קצבאות הנכות רק לנכים בודדים שלהם אין אופציה להעלות את רמת חייהם/ העלאת קצבה למשפחות שטרם המצב הבריאותי היו גדולות. 

לדוגמה, כחצי ממקבלי הקצבאות נשואים, וכשני שליש מהם לא מקבלים תוספות תלויים (כלומר בגין בן זוג או ילדים), בעיקר בגלל הכנסות גבוהות מהרף. כלומר עזרה לכולם בעזרת הגדלת קצבת הנכות הכללית אינה מכוונת למשפחות בעלות הכנסות נמוכות והיא צעד מדיניות מיותר ובזבזני שבינו לבין עזרה לאנשים הנכים חסרי הכל (כפי שמציירת התקשורת), אין ולא כלום.

6. הטבלה בסעיף הקודם אינה משקפת את כל המצבים האפשריים, היא מבטאת את קצבאות המינימום האוניברסליות שכל נכה ללא הכנסות נוספות מקבל, וגם לא מביאה בחשבון קצבאות נוספות שניתנות "בעין" (כלומר לא ככסף) כמו הנחה של עד 80% בארנונה, הנחה בתרופות לחולים כרוניים (לא משלמים יותר מ-315 ש"ח בחודש) ועוד. בכל מקרה, ראוי לחקור את אופי משפחות הנכים העניים ביותר וכיצד אנו עוזרים להם באופן ספציפי לחיות ברמת חיים גבוהה יותר.
אם ישנם צרכים מיוחדים לנכים, כגון תרופות יקרות – בואו נשקיע את הכסף בהפחתת סכום התשלום המקסימלי לתרופות לנכים, מדוע צריך להעלות קצבה לאילן גילאון למשל על חשבון כסף שיכולנו להשקיע בנכים המסכנים ביותר?

7. לא נעים כל כך לדבר על הנושא הזה, אך יש המון אנשים שתובעים נכות ללא זכאות.
כמה תביעות היו ב-2015? 114 אלף (!), מהן אושרו פחות מ-23 אלף תביעות (כ-20%). כמות התביעות גם הולכת ועולה בשנים האחרונות, הרבה מעבר לגידול באוכלוסייה (30% ב-7 השנים האחרונות):

זה גם דומה לתהליכים במדינות מפותחות אחרות (כמו הולנד ושבדיה) ולא נובע מאופי "התחמן הישראלי", כפי שהזכרתי ברשומה הקודמת בנושא.

לפני מספר שנים, בדק הבנק העולמי את שיעור ההונאות של מערכות הביטוח הלאומי במדינות מתקדמות, והגיע למסקנה שכ-2% עד 5% מכספי הביטוח נעלמים בהוצאות, בקצבאות נכות השיעור הוא 5-10%. באגף ההונאות בביטוח הלאומי חקרו 87 מקרים (0.03% ממקבלי הקצבאות) בשנת 2015 בנושא קצבאות הנכות. לא ברור ולא מדווחים כיצד הסתיימו החקירות.

לעומת זאת, כ-5,000 נכים הפסיקו לקבל את קצבאות הנכות מסיבות של נכות רפואית לא מזכה, אין דרגת כושר מזכה ו"אחר". בוודאי חלקם היו בעלי קצבאות זמניות ממילא, אך הביטוח הלאומי אינו מפרט בדוחותיו כמה היו בעלי קצבה לצמיתות והאם הם דיווחו על הפסקתם זכאות בעקבות שיפור מצבם הרפואי או שהפקידות והרופאים גילו זאת בדיעבד.

אגב, חיים כץ, יו"ר וועדת הרווחה ב-2009, מנע העברת חוק להטלת ריבית וקנס מנהלי על אנשים שמבצעים הונאה לביטוח הלאומי, הם פשוט נדרשים להחזיר את הכסף, מה התמריץ לדווח אמת ולא להונות את המערכת?

8. על פי המלצות ה-OECD, לנכים אשר ביכולתם לעבוד, זוהי הדרך הטובה ביותר להיחלץ מעוני – ישנן מדינות (הולנד לדוגמה) אשר מתנות את קבלת הקצבאות במיצוי חצי מכושר ההשתכרות.
בישראל, ל- 80% דרגת אי כושר השתכרות מלאה – נתון שבהחלט לא תואם את המצב במדינות מפותחות אחרות – במדינות ה-OECD כ-40% בממוצע מהנכים משתכרים באופן כלשהו, לעומת כ-20% בלבד בישראל.
ברור שהכוונה אינה להעסיק אנשים ברמת נכות רפואית של 100% או מרותקים למיטה – אולם בעולם העבודה המודרני ניתן להעסיק נכים רבים הסובלים מליקויי שמיעה, ראייה או ליקויים מוטוריים מסויימים – העיקר בהעסקתם הוא לא צמצום התלות שלהם, אלא שיפור בריאותם, יצירת ביטחון עצמי ונתינת משמעות ותרומה לחברה.
למשל בסקירת ספרות שבוצעה לממשלת בריטניה, מדגישים החוקרים:
"יש קונצנזוס רחב בדיסיפלינות רבות… המבוססות על מחקר קליני… שאנשים בעלי נכות ומחלות כרוניות המסוגלים לעבוד, צריכים לקבל תמיכה לכך כיוון שזה עוזר לבריאות, מצמצם עוני, משפר את איכות החיים, מקטין את הסיכונים הבריאותיים בטווח הארוך…".

9. צריך לשפר (בתוספת תקציב) את רמת החיים של נכים – השאלה היא הדרך הנכונה.

הניסיון לטעון שכל אחד שמתנגד או מציג את הנושא באופן שונה, אוטומטית חושב שנכים "מרוויחים" ממצבם או "אכזר לחלשים" הוא תעמולה בסגנון פוסט-מודרניסטי.
צריך להודות בעובדות – הקצבאות הכלליות אינן מתגמלות בהכרח חלשים, הן מעודדות אי עבודה ויש הונאות שככל הנראה עוברות את הסינון של הביטוח הלאומי והוא אינו מקדיש זמן או משאבים רציניים לבירורן ולהחזר הכסף למען האוכלוסיות החלשות עצמן. גם נבחרי הציבור לוקים בפופוליזם ומונעים הטלת קנסות מרתיעים על רמאים.

כנראה שהדרך לשפר את מצבם של הנכים בחברה אינה להעלות את הקצבאות הכלליות, אלא לעדכן קצבאות המיועדות לנכים החלשים ביותר – נכים עניים (בעיקר בודדים), בעלי מגבלות קשות (שירותים מיוחדים), להשקיע כסף בעידוד המסוגלים לעבוד ולשנות את מבנה התמריצים כך שיעודד נכים ואת בני זוגם להצטרף לשוק העבודה אם הם יכולים (יותר מאשר "חוק לרון").