הפוסט ארוך, אז יש תוכן עניינים לחסרי הסבלנות:
- הקדמה
- רקע קצר ומיקוד
- מה הקשר לכלכלה
- ההתחממות הגלובלית
- כיצד פותרים את הבעיה
- הרמה של מס הפחמן
- שיעור ההיוון
- ריצ'רד טול והגרמלינים
- סיכום
הקדמה
"הנתונים על שינוי האקלים פשוט מבהילים. אנחנו אשכרה בסיר שמתחמם משנה לשנה. אין כאן שאלה פוליטית בכלל – זה מדע. וכל מי שמנסה להפוך את זה לפוליטי הוא מכחיש שואה עתידית. אנחנו הולכים למקום שבו בקרוב מאוד מי שחפץ חיים יהיה חייב לעשות דברים מאוד קיצוניים כדי שישארו חיים על הפלנטה הזו" (איש תקשורת ישראלי)
ההתחממות הגלובלית (או שינוי האקלים) הוא אחד הנושאים המדוברים ביותר בתקשורת, כאשר רבים בעלי מומחיות שאינה קשורה בנושא ופוליטיקאים (שנמנים כמובן גם על הקבוצה הקודמת), מתבטאים בנושא על ימין ועל שמאל.
כל עוד זה נותר ברמת השיח, אין בעיה – כיוון שלרוב דיון ציבורי עוזר לחדד עמדות ולקבל החלטות מושכלות. הבעיה צצה כאשר עומק הדיון נותר ברמת השלולית ופונה בעיקר לרגשות בעזרת מידע חלקי שממנו מסיקים מסקנות שגויות. הקפיצה הנפוצה ביותר היא בדומה לטעויות רגילות בתקשורת – הסתמכות על תיאור בעיה קיימת ומעבר לפתרונות מדיניות שבינם לבין ההיגיון מרחק רב.
אין ספק שהיקף הידע והקוטביות בדיון האקדמי הם עצומים, אבל בהתעלמות מוחלטת, מתקבלות החלטות מדיניות רבות משמעות ויקרות ללא דיון מעמיק – לדוגמה, יעדי הפחתת גזי החממה והיקפי החדירה של אנרגיה מתחדשת התקבלו במדינות העולם כולל ישראל ללא דיון ציבורי כלל וללא שהוצגו מחירים לעומת התועלות.
הטיעונים והמדע הפיזיקלי לגבי שינוי האקלים ומקורותיו הם חזקים, בחלקו המשמעותי הוא נובע ממעשה ידי אדם וקשור לפליטות גזי החממה (GHG). אין לזה הרבה קשר לדיון בפוסט הנוכחי, אלא זה מהווה רקע שאינו הכרחי וניתן לחלוק עליו – ברשומה הזו לא אתייחס לסוגיה שרבים וטובים ממני יכולים להסביר, ואתמקד בכיצד נראית ההתחממות הגלובלית מצד הפתרונות.
רקע קצר ומיקוד
בעיית ההתחממות הגלובלית אינה קשורה לזיהום אוויר, "שיא הנפט" (peak oil), טרור גלובלי, מלחמות, עוני, זיהום מי הים, בחירת טראמפ, ויכוחי ימין ושמאל הגלובוס וכל ההקשרים הנפוצים שמעמיסים עליה בכל כתבה.
לעיתים, פתרון בעיית ההתחממות הגלובלית מסייע לפתרון בעיות אחרות (למשל מס פחמן ותקציב המדינה) או ליצירת בעיות חדשות – לעיתים חמורות פי כמה.
דוגמה בולטת ומפורסמת היא הסיפור על הדחיפה באירופה למעבר לרכבים המונעים בדיזל, בעקבות אמנת קיוטו מ-1997:
הסיפור הוא סבסוד אירופי לרכבי הדיזל על חשבון רכבי בנזין משנות התשעים, שנועדה במקור לצמצם את פליטת גזי החממה (לליטר דיזל טווח נסיעה רחוק יותר מאשר לבנזין). על הדרך (?) יצרני הרכב האירופאים (בעיקר גרמניים) נהנו מהמהלך הזה וייתכן שזה היה הטריגר האמיתי.
שינוי המדיניות הזה היה חסר תקדים בהיקפו, והגדיל את זיהום האוויר על חשבון הקטנת גזי החממה – וזאת במחיר יקר של העדפות מיסוי ותמריצים.
לאחר הבנה כי מנועי הדיזל פולטים מזהמים רבים בשנים האחרונות (למשל מסקנות מסמך ארגון הבריאות העולמי) ויחד עם דיזלגייט ולחץ של ארגונים ירוקים, התחיל תהליך הפוך שבו אוסרים על כניסת רכבי דיזל לערים מסוימות וישנה ירידה משמעותית ברכישת רכבים אלו.
זוהי דוגמה אחת מבין רבות לטיפול כושל בבעיה עצמה – דרך יצירת תמריצים, בירוקרטיה ומיקוד שגויים לחלוטין בעלי מחיר גדול.
ישנן דוגמאות רבות כאלה גם כיום – ונראה שאין שום תהליך הפקת לקחים. לכן הרשומה הנוכחית תתמקד בפתרונות המוכרים בספרות הכלכלית אבל-לא-מוכרים-לציבור.
מה הקשר לכלכלה?
בעיית ההתחממות הגלובלית היא בבסיסה בעיית משאבים של המין האנושי – תוצרי האנרגיה שאנו צורכים לרווחתנו מדלקים שונים גורמים לפליטות גזי חממה, ואלו גורמים להתחממות הגלובלית, כך שטווח החום הממוצע של כדור הארץ משתנה – המשאב כאן הוא חום כדור הארץ.
כלכלנים רואים בהתחממות כדור הארץ בעיה מסוג "החצנות שליליות", שזה אומר בפשטות שמי שנהנה מהרווחה (של צריכת האנרגיה) לא נושא בנזקים מהצריכה.
האמת, שהתחממות כדור הארץ היא בעית "החצנה שלילית" אולטימטיבית – באזורים מסוימים ההתחממות הגלובלית בעצמה תביא לרווחה (למשל במדינות צפוניות כדוגמת רוסיה ומזרח אירופה) והנפגעים העיקריים יהיו תושבי כדור הארץ שגרים בסמוך לקו המשווה, מצורף גרף המדגים זאת:
אז התהליך שמתרחש – אנשים משתמשים באנרגיה, גורמים להתחממות כדור הארץ לפי רוב המדענים שעוסקים בנושא, מדוע זו בעיה בכלל?
מכיוון שהתחממות כדור הארץ תגרום בעתיד לנזקים שונים (עד כה זה גרם לדברים חיוביים, אבל נעזוב את החלק הזה כרגע כי זה מסיט אותנו מהדיון).
הבעיה בעיניים כלכליות
מבחינת כלכלנים, יש כאן החצנה שלילית, השאלה הראשונה שעולה היא למה שלילית?
מדענים רבים ושונים הלכו וחישבו מה יקרה אם נמשיך בקצב הנוכחי של פליטות גזי החממה והגיעו למסקנה שהעולם יתחמם במעלה וחצי עד 4 מעלות צלזיוס במאה השנים הבאות (יש עוד תחזיות, בסדר) ביחס לתקופה טרום המהפכה התעשייתית.
ההשפעה של עליית הטמפרטורה תהיה שונה במקומות שונים בעולם ולצורך הבנה מה התוצאה הסופית כלכלנים הלכו ובנו מודלים שנקראים בשפה המקצועית IAM (Integrated assessment models) שמכניסים להם פרמטרים שונים, למשל כמה CO2 יפלטו בכל מקום, תחזית צמיחה, דמוגרפיה וכדומה, והם מחשבים מה תהיה התוצאה הסופית של עליית הטמפרטורה על הרווחה של בני האדם. על הפיתוח שלהם זכה וויליאם נורדהאוס בנובל לכלכלה ב-2018.
חשוב לזכור שהמודלים האלה הם כלים, לא מטרות, והיתרון שלהם הוא שהם שקופים (יש כאלה באינטרנט עם קוד פתוח) ושהם סה"כ באים למדל אפשרויות שונות ולא באים להכתיב את התוצאה – מי ששולט זה מי שמכניס את המידע לתוך המודלים ולכן הם כל כך טובים.
יש על המודלים ביקורת רבה אבל בפועל מיעוטה הוא רציני ולא כאן המקום לדון בה – בפועל יש קונצנזוס די רחב בקרב העוסקים בתחום שהמודלים מסייעים בהבנת המציאות.
מכאן, נעשה הפסקה קצרה כדי להבין את ההתחממות הגלובלית קצת יותר ונחזור לפתרונות.
ההתחממות הגלובלית
בואו נראה את משוואת קאיה (למתקדמים זה כמו IPAT) [לפני שתיבהלו, כדי להבין אותה אין צורך לדעת יותר מכפל פשוט]:
F = P*(G/P)*(E/G)*(F/E)
מה החלקים במשוואה:
1. האות F היא פליטות CO2 (מכאן והלאה אשתמש ב-CO2 כדי לומר גזי חממה) שנובעות מהשפעת האדם, תכלס זו הבעיה.
2. האות P היא אוכלוסיית העולם
3. האותיות G/P מייצגות תוצר לנפש בעולם
4. האותיות E/G מייצגות אנרגיה ליחידת תוצר, כלומר כמה אנרגיה נדרש כדי להפיק ערך כלכלי (נמדד בכסף)
5. האותיות F/E מייצגות כמות CO2 ליחידת אנרגיה
תכלס, אוכלוסייה כפול תוצר לנפש כפול יחידת אנרגיה לתוצר כפול פליטות ליחידת אנרגיה היא כמות הפליטות של האדם.
התוצאות ממדידות בשנים שבין 1973-2013 הם סך עלייה של כ-2.0% בפליטות הפחמן בשנה בממוצע; כשהפרמטרים הם – אוכלוסיית העולם גדלה 1.5%, הכנסה 1.8%, אנרגיה ליחידת תוצר 1.4%- ופליטת CO2 ליחידת אנרגיה היא 0.1% (הכל בממוצע שנתי).
היופי במשוואה הזו (יש גם ביקורת עליה) הוא שהיא מתארת יפה מאוד את המרכיבים לפתרון של הבעיה-
א. ניתן להפחית אוכלוסייה – לא פופולרי לדבר על זה…
ב. ניתן לצמצם את התוצר לנפש (או הרווחה הכלכלית) – בפועל זה להפוך את העולם לעני יותר.
ג. ניתן לצמצם את האנרגיה לצורך ייצור התוצר – בפועל זה בעיקר לפעול ליעילות אנרגטית.
ד. ניתן לצמצם את ה-CO2 כדי לייצר אנרגיה – בפועל זה לייצר אנרגיה שאינה/פחות פולטת CO2.
רעיון א' הוא לבלוגים בתחום הפסיכיאטריה ולא נדון בו כאן. רעיון ב' נשמע ממש רע ולא רצוי. הפתרונות המקובלים בעולם כיום הם בעיקר ג' שהוא תלוי בהתפתחות טכנולוגית ו-ד' בדגש על האחרון (שהוא הפרמטר שבו הכי קל לטפל באמצעות צעדי מדיניות).
שימו לב, מכיוון שזו מכפלה מספיק לאפס רק גורם אחד – אם נצליח ליצור אנרגיה בלי לפלוט CO2 אז נוכל למנוע לחלוטין את הבעיה.
עוד כמה עשרות שנים יהיה הרבה CO2 באטמוספרה (ה-F יהיה גדול) והעולם ימשיך להתחמם, איך זה משפיע על הרווחה בעולם, או במילים אחרות כמה העולם עשיר?
הערכות של כלכלנים בעזרת המודלים שהזכרנו מקודם הן שהתחממות של 2.0-2.5°C תגרום לנזק שבין 1% ל-3% (כל שנה, בהשוואה לתרחיש בסיס) בהערכות המקובלות בתוך כמאה שנים, ישנה גם הערכה שאינה מהזרם המרכזי לנזק גדול יותר (10% מהתוצר), נדון בה בהמשך.
הנה דוגמה מנורדהאוס לתוצאות שונות של מיד הנזק ביחס לעליית הטמפרטורה:
כיצד פותרים את הבעיה ועל מה כלכלנים מסכימים?
ההסכמות של כלכלנים בתחום הן שהתוחלת של הנזק מההתחממות היא שלילית, שחריגה בהערכות לכיוון של יותר התחממות-יותר נזק היא [בהינתן שאנו שונאי סיכון] בעייתית ולכן צריך לבחור במדיניות שתקטין את הסיכון הזה, והמדיניות המועדפת (first best policy) היא לתמחר את הפחמן (רצוי דרך מערכת המס) ולהעלות את מחירו באופן הדרגתי.
הסבר קצר על מס פיגו (כרגיל, אפשר לקרוא בהרחבה במבוא לכלכלה ג'):
כאשר קיימות החצנות שליליות מפעילות מסוימת, הדרך הטובה לפתור אותה היא למסות את הפעילות ברמה של היקף הנזק שהיא גורמת. זה כמובן חישוב מאוד בעייתי, אבל כרעיון לפתרון הוא מצוין – בניגוד לצעדים דרסטיים של איסור כולל על הפעילות שיכול לגרום נזק לרווחה, המס, כאשר הוא ברמה "הנכונה", אינו יכול לגרום לנזק לרווחה הכוללת.
תמחור פליטות הפחמן הוא סוג של ביטוח – אנחנו משקיעים היום ובשנים הקרובות בהפחתת הפליטות, וכך מעכבים/מונעים את ההתחממות הגלובלית באופן שבו הנזק הנוכחי יהיה שווה לנו את הירידה בתוצר בעתיד.
מדיניות אחרת של אמנות בינ"ל שבהן כל מדינה "חייבת" לעמוד ברף מסוים של פליטות היא כישלון מוחלט אמפירית בשלושים השנים האחרונות, וגרמה לבחירה בצעדי מדיניות יקרים באופן חסר תקדים. הפתרון של עידוד סוגים ספציפיים של אנרגיה מתחדשת אולי עזר לחדירתם והפחית במידה מסוימת את הפליטות, אבל יחד עם מגמה מקבילה לצמצום האנרגיה הגרעינית הוא בשורה התחתונה לא קידם את העולם לעבר המטרה.
מבחינה ציבורית הטלת מס פחמן הוא צעד שנתקל בהתנגדות גדולה מאוד (כמו במחאת האפודים הצהובים בצרפת) ביחס לצעדי מדיניות כמו עידוד וסבסוד טכנולוגיה סולארית, על אף שהוא אפקטיבי יותר למטרה ויוצר פחות עיוותים. ההתנגדות נובעת ככל הנראה מהחשש ליצירת ערוץ נוסף להעלאת מיסים והגדלת נטל המס על מעמד הביניים שהוצאות אנרגיה הן מרכיב חשוב בהוצאותיו וגורם יחסית "קשיח" (אנשים מוותרים על מוצרים רבים לפני כיבוי מזגן בקיץ, הפעלת חימום בחורף ונסיעה ברכב לעבודה). אחת הדרכים שהוצעו ע"י כלכלנים להתגברות על ההתנגדות הציבורית היא "מס פחמן ודיבידנד" – הטלת מס פחמן וחלוקה של כל ההכנסות ממס באופן רחב לכל הציבור (למשל צ'ק חודשי לכל משק בית) – כך נטל המס יחזור לציבור וישכנע שלא מדובר במס שכוונתו להגדיל את הכנסות המדינה (ואף יצמצם אי שיוויון).
אז מה הרמה של מס הפחמן שצריך לשלם?
קביעת רמת מס פחמן (בשפה המקצועית נקרא Social cost of carbon או SCC) ניתנת לחישוב בעזרת המודלים שהזכרנו. ישנן הערכות שונות שמתבססות על מודלים שונים, אבל פרט להערכה אחת, הטווח של המס נע ברוב העבודות בין 10$-100$ לטון פליטות פחמן, כאשר העבודות המרכזיות של נורדהאוס וריצ'רד טול שמסכמים את העבודות שנעשו מצביעות על מחיר של כ-25-35$ לטון פחמן.
מכיוון שבני אדם רגילים אינם חושבים במושגי טון פחמן, נתרגם את המספר הזה למס הנדרש על קילוואט שעה ועל מחיר הבנזין:
לעלות של 100$(25$) לטון פחמן:
לקילוואט שעה, שעולה בישראל כ-13.5 סנט לפני מע"מ, מדובר ב-1.4 (0.35) סנט עלייה, או כ-10% (2.5%).
לליטר בנזין מדובר בכ-6.3 (1.57) סנט.
סה"כ מס נמוך מאוד ביחס לתנודות הרגילות בתעריפים הללו, כאשר המיסוי בלו בישראל על בנזין כבר גבוה משמעותית ממס הפיגו הנדרש.
חשיבותו של שיעור ההיוון:
הפרמטר הכי חשוב לחישוב מס הפחמן מגיע מעולם המימון – הוא נקרא שיעור היוון והוא משפיע יותר מכל פרמטר אחר על שווי ה"ביטוח" וכמה עלינו לשלם כיום.
כאשר אנו מגיעים באמצעות מודל לנזק של 100 טריליון דולר בשנת 2100, 81 שנים מהיום, ישנה שאלה כמה הסכום הזה שווה בכסף היום – השאלה בפשטות היא כמה הייתם (אזרחי העולם) מוכנים לשלם עבור הסכום הזה בשנת 2019?
השאלה הזו היא בבסיסה שילוב של שאלה אמפירית ושאלה מוסרית:
א. מהצד האמפירי, שיעורי ההיוון לטווחים ארוכים נבחנו בכל מיני מקרים, ביניהם במחקר מעניין מאוד של חוקרים מאוניברסיטאות שיקגו וניו יורק, שבדקו את השווי שנותנים אנשים לחוזי חכירת קרקעות באנגליה לתקופות שבין 99-999 שנים לעומת בעלות מלאה על קרקעות זהות. במחקר התגלה ששיעור ההבדל במחירים בין השניים מביא לשיעור היוון של כ-2.5%. הבנק המרכזי של אנגליה בדק גם הוא את הסוגיה והגיע למספרים שבין 2%-3% אך טען שבשנים האחרונות ישנה ירידה לכ-1.6% וקיים שינוי בשיעורי ההיוון במשך תקופות שונות.
חוקרים אחרים טוענים כי הבנצ'מרק צריך להיות שוק המניות (במקום מס פחמן על ההתחממות הגלובלית בואו נשקיע את אותו הכסף בחלופה – הבורסה) ושיעור ההיוון צריך להיות בין 5%-7%.
ב. השאלה המוסרית – חוקר אחד קבע שיעור היוון שהוא אפקטיבית 0%, קוראים לו שטרן מהמסמך המפורסם "Stern Review". נתעלם לרגע מהטענות שטענו נגדו חוקרים רבים ובכירים מאוד מהתחום של כלכלת אקלים ואנרגיה (כמו נורדהאוס, ויצמן וטול) בדבר טעויות מהותיות במחקר שלו, כגון הנחות קיצוניות לגבי ההתחממות וכדומה.
שיעור ההיוון שהוא קבע הביא לעלויות פחמן גבוהות מאוד של כ-1,000$ לטון ויותר. הקביעה שלו מתבססת על טיעון מוסרי – והעלתה את הסוגיה הזו לדיון סוער שבסופו נראה שמתנגדיו, או אלה שמניחים שיעורי היוון שבטווח 2.0%-4.5% ניצחו.
הטיעון המוסרי של שטרן הוא בין היתר שאין להבדיל בין דורות (generations) אם לא צופים שהעולם יושמד.
כפי שנורדהאוס ניסח זאת, לפי שטרן, כאשר אין עדיפות בזמן כל תועלת של הדורות עד אינסוף היא שווה – אם ננסח את זה בלשון פשוטה, הילד שלכם שווה לכם בדיוק כמו הנין של הנין של הנין של השכן שלכם (פתחתם לו קופת חיסכון?). ההנחה הזו בעייתית, משתי סיבות עיקריות מבחינה כלכלית ומוסרית:
1. בהנחת הבסיס, הדורות הבאים יהיו בהכרח יותר עשירים מאיתנו, אנחנו בעצם פוגעים בעצמנו לטובתם או לצמצום הפגיעה בהם, ולכן ראוי לקחת את התועלת שלהם במקדם נמוך מאשר התועלת שלנו.
2. מכיוון שאנו מניחים שהם יהיו עשירים מאיתנו, אנחנו צריכים להחיל את התועלת השולית הפוחתת – עוד שקל בשביל דור עשיר שווה פחות מאשר שקל לדור עני.
סוגיית צד נוספת בעניין שראוי להתייחס אליה היא העקביות הפנימית של החלטות ציבוריות בנושא – אם קיימת דרישה ציבורית להעדיף ולהשקיע בסביבה למען הדורות הבאים במדינות אחרות על חשבון ההווה ולהעדיף לצמצם את הנזק שרובו יהיה במדינות עניות במיוחד, יש לפעול להשקיע בהתאם בהווה באוכלוסיות עניות כאלה בבריאות, חינוך, מוסדות ותשתיות שהם בעלי שיעור תשואה גבוה יותר – תהליך שאיננו רואים שמתרחש באופן רחב במדינות מפותחות.
ישנם טיעונים נוספים שקצרה היריעה מלהרחיב בהם, אך נכתבו עליהם מאמרים רבים – מומלץ לקרוא את וויליאם נורדהאוס ומרטין ויצמן שגם מפנים למאמרים העוסקים בשאלת המוסר הבין-דורי למי שמעוניין להרחיב.
כדי לתת תחושה על ההשפעה האדירה שיש לשיעור ההיוון בתקופת זמן כה ארוכה (יותר מלכל הנחה בתחום פיזיקלי, כימי וביולוגי על האקלים) ניתן לבחון את עלויות מס הפחמן בהנחות שיעור היוון שונה:
תראו איזה פערים ישנם בהינתן שינוי בשיעור ההיוון בעבודתו האחרונה של נורדהאוס – אפשר להפסיק להתווכח על הנושא ורק לשאול את הצד היריב מה שיעור ההיוון שהוא בוחר בויכוח הפוליטי :).
ריצ'רד טול והגרמלינים
לרוב, בדיון הציבורי ובתקשורת, מוצג קיומו של קונצנזוס מדענים התומכים בצעדי מדיניות אגרסיביים שונים (צד ה"אלרמיסטים") – אבל קיימות דעות מתחרות בנושא.
תכירו, את ריצ'רד טול:
כלכלן, מדורג במקום המאה ~ ברשימת הכלכלנים המצוטטים בעולם, שהיה העורך המדעי של הפרק הכלכלי בדו"ח של המועצה הבין ממשלתית של האו"ם להתחממות הגלובלית (IPCC). טרם פרסום הדו"ח ב-2014 הוא התפטר והסיר את שמו.
לטול ישנן טענות קשות כנגד הדו"ח ומחבריו והוא טוען שקיימות הטיות בתרגום התוצאות המדעיות למדיניות, בין היתר שמודגש שיהיו יותר הרוגים בגלל גלי חום, כאשר לא מופחתים ההרוגים בגלל גלי הקור (שהם רבים יותר).
בין יתר הוא כתב מאמר בנושא הכלכלה הפוליטית של שינוי האקלים, עם מילים קשות מאוד על הפעילים בתחום, כולל מדענים. הנה התקציר:
כהוכחה לטענותיו על גורמים שמטרתם לנפח את העיסוק בנושא ולהגיע להישגים פוליטיים על חשבון הישגים אמיתיים, טול מידי פעם מפרסם בטוויטר את הגרף הבא, המראה כי השקעה של 2 מיליארד דולר בכנסים ודיונים בינ"ל בנושא לא השיגו הרבה:
בין היתר טול בנה מודל אקלים משלו, יצא בעבר נגד טענת ה-97% בסדרת מאמרים והוא תוקפני מאוד בביקורת שלו נגד ה"אלרמיסטים", וסופג אש בחזרה.
בין היתר, נכתבו מאמרים (ומאמרי תגובה וכן הלאה) על טעויות שנפלו במאמר מפורסם שלו משנת 2009 ובמודל שהיווה בסיס למאמר – טול הודה בטעויות וטען כי גרמלינים (!) כנראה התערבו בעבודתו והחסירו שני סימני מינוס… טול הסביר מאוחר יותר שהתיקונים של הטעויות לא השפיעו על התוצאות והטעויות ממילא הן זניחות. טול עדיין נחשב מדען רציני ומצוטט, ממשיך לפרסם מאמרים רבים בנושא ההתחממות הגלובלית ואף פרסם ספר לימוד בתחום.
טעויות נעשות גם בצד ההפוך כמובן, למשל לאחרונה פורסם במאמר תיקון בנייצ'ר הגרף הבא המציג נתונים מקוריים ומתוקנים, שימו לב שאפילו המספרים על הציר השתנו:
חשוב להדגיש עם כל הביקורת, העובדה שטול לא נמצא בחלק מהנושאים בקונצנזוס, ואירוע הגרמלינים – לא מדובר במכחיש אקלים, אלא באיש אקדמיה בכיר מאוד, שתומך ואף כתב פרקים בדוח המפורסם ביותר בעולם בתחום, אך שדבריו ודעותיו כמעט ולא מגיעים לתקשורת (הוא כמובן משמש כאן כמייצג זרם מחשבתי מסוים, ולא כנציג יחיד)
"הקונצנזוס" הוא לא ממש קונצנזוס ברוב הנושאים, וכאשר הוא כן (למשל אצל כלכלנים, בנוגע לפתרון האידאלי של מס פחמן) הוא כלל לא נוכח או מובן בתקשורת ובציבור – וצעדי המדיניות הולכים לכיוונים ההפוכים בדיוק (סובסידיות להטמעת טכנולוגיות מסוימות במקום למחקר בסיסי ופעולות מנוגדות כסגירת כורים גרעיניים).
אחת הנקודות המעניינות בדבריו של טול על הכלכלה הפוליטית בנושא, היא תיאור הרכיבה של גורמים פוליטיים ואינטרסנטיים על הבעיה האמיתית – והמסקנות שלו, שהן די ברורות, הן שניכוס הבעיה לצד פוליטי מסוים יוצר התנגדות משמעותית שמונעת התקדמות.
מאמר מעניין בפייננשל טיימס מתאר את הניכוס של הבעיה והכישלון ביישום באוסטרליה ומציע להפסיק להטעות את הציבור.
סיכום
כאשר אנשים משתמשים בטיעון "המדע" בנושא ההתחממות הגלובלית, הם מתכוונים למעשה מדענים שחושבים כמוהם, ומתעלמים מהיקף המחקר והקונצנזוס למעשה של כלכלנים על הפתרונות.
ההתחממות הגלובלית היא בעיה אמיתית, שצריך לשים בפרופורציה – היא לא הכי קריטית לעולם כרגע ולא תהיה כזו בקרוב – הנזק שנובע ממנה קטן יחסית למשברים שהעולם חווה בעבר או להקטנת שיעור הצמיחה העולמית ב-1%. מדובר בבעיה שניתן להיערך אליה והמשמעות שלה תלויה בגורמים רבים שטווח התוצאות שלהן אינו כה רחב במונחי נזק לרווחה, בניגוד לציטוט מתחילת הפוסט שנראה כמו ההתייחסות המקובלת בתקשורת.
בצד המדיניות, ברור שהניסיונות להסדרים בינ"ל נחלו כישלונות חרוצים עד כה וברור שלמרות השינוי בועידת פריז האחרונה העולם עדיין לא ממש בכיוון הפתרון היעיל ביותר.
למרות ריבוי הדעות, ישנו קונצנזוס בקרב כלכלנים (המדע!) בתחום שהפתרון האידאלי הוא מס פחמן נמוך שיילך ויעלה עם השנים ולא סובסידיות ואיסורים כאלה או אחרחם, ואם כבר סובסידיה אז למחקר בסיסי ולא להטמעת טכנולוגיה ספציפית.
ומילה על היעד המעודכן לעצירת העלייה בטמפרטורה ל-1.5° – הוא לא ישים וכולו נועד לצרכים פוליטיים, העלויות עולות על התועלת, והוא מהווה דוגמה לכיוון השלילי של המאמצים העולמיים לפתרון שיכול באמת לעבוד, אלא אם כל המטרה היא רק לתת לנו הרגשה רעה.
כלכלה מהארץ והעולם 