למרכז אדווה יש אג'נדה לפתרון בעיות הדיור בישראל – לבנות דיור ציבורי שיהווה אופציה למגורים מוזלים של העשירונים הנמוכים ויוזיל את עלות הדיור.
הבעיה היא שהם טועים ומטעים לגבי שתי התוצאות של בניית הדיור הציבורי, שאמפירית מניסיון העבר וממדינות אחרות לא ישיג אותן.
לגבי הטענה הראשונה, היא אינה נכונה מכיוון שניתן להשיג תוצאה טובה יותר בעזרת פתרון אחר שעולה על הצעתם של סבירסקי ודישון – וזאת במתן סיוע ישיר לשכירות לאוכלוסיות חלשות, כך שהן אינן מוגבלות במגורים בדירה *מסוימת* ויכולים לשנות את דירתם עם שינוי העדפות או שינוי גודל המשפחה, אינם מוגבלים במציאת עבודה חדשה, ניתן לתת את ההטבה באופן גמיש שלא יעלה את המס השולי לרמות גבוהות מ-100% וימנע השתלטות על דירות ציבוריות עד כדי מכירתן ליושבים בהן בהנחה של 80%-90%.
במענה לטענה השנייה יש התייחסות גם למידת יעילותו של שוק השכירות החופשי שעונה לנקודה חשובה בטענה הראשונה – אם דיור ציבורי לא מוזיל את כלל העלויות באופן מובהק, אז גם אם הוא נותן מגורים מוזלים לקבוצה מסוימת (ותרשו לי להעיר שהאוכלוסיות החלשות הם בעיקר ערבים וחרדים והסיכוי שיבנו להם דיור ציבורי שווה לאפס), הוא עושה זאת על חשבון רוב הציבור שהמחירים שלו יתייקרו.
עכשיו ניגש לטענה השנייה – האם דיור ציבורי מוזיל את הדיור בכללותו?
די קל לבחון את הסוגיה הזו – הרי יש מדינות רבות בעולם בהן קיים דיור ציבורי משמעותי, ולכן ניתן לבדוק מה היקף ההוצאה על דיור לעומת היקף הדיור הציבורי, הנה גרף שהוכן מנתוני ה-OECD:
אפשר לראות שהקשר מאוד חלש ולמעשה לא קיים בין שני המשתנים, כאשר דווקא במדינה בעלת שיעור עצום של דיור ציבורי בסך 35% מכלל הדירות (הולנד) ההוצאה על דיור בגובה דומה למדינות בעלות שיעור אפסי של דיור ציבורי.
למעשה, אם קיים קשר כלשהו הוא דווקא הפוך, שככל שיש יותר דיור ציבורי ההוצאה על דיור גדלה.
בסיכום הטענות של מרכז אדווה מדגישים:
ההנחה המקובלת בארצות רבות היא כי ההוצאה על דיור צריכה לעמוד על לא יותר מ-30% מסך ההכנסה הפנויה של משק הבית. הוצאה בשיעור גבוה מכך מביאה לפגיעה אפשרית ביכולתם של משקי הבית לממן צורכי מחיה בסיסיים, מגבירה את הסיכון הכלכלי שלהם ועלולה להביא לידי פגיעה ממשית ברמת חייהם.
מה שיעור הדיור הציבורי של המדינה היחידה ב-OECD שבה *הממוצע* של ההוצאה הפנויה על דיור גבוה מ-30% (דנמרק)?
שיעור הדיור הציבורי הוא השני הכי גבוה במדינות המפותחות – 22%.
אפשר גם לחשוב על נתוני מדינת ישראל, בה קטן הדיור הציבורי בין השנים 1998 לשנת 2011 באופן משמעותי (ונמכר במחירים מצחיקים), כאשר ברוב התקופה, בין 98 ל-07, הייתה דווקא ירידת מחירים ארוכה מאוד ולאחר מכן עלייה – ומכאן להניח שהיקף הדיור הציבורי משפיע על המחירים או ההוצאה לדיור היא לא רצינית.
ייתכן אבל שדיור ציבורי פשוט לא נוהל נכון בישראל ובמדינות אחרות השינוי כן השפיע – אולי החברה הממשלתית החדשה "דירה להשכיר" שהקים שר האוצר הקודם כן תצליח להוזיל את הדירות, כמו במדינות אחרות?
אז זהו שלא:
אפשר לראות שמדינות שונות ב-OECD הפחיתו או הגדילו את שיעור הדיור הציבורי (רובן הפחיתו) בין השנים 2000 ל-2013, וכמעט בכולן עלו הוצאות הדיור – למשל באנגליה וגרמניה הפחיתו את הדיור הציבורי ביותר מ-3% מסך הדירות במשק המקומי ואילו השינוי בהוצאה על דיור היה שונה מאוד – פחות מ-2% עלייה בגרמניה לעומת עלייה של מעל 6% בבריטניה; בדנמרק בכלל הגדילו את הדיור הציבורי בכ-3% ובה עלו הוצאות הדיור ב-4%.
בקיצור, גם הטענה השנייה והקשר שמרכז אדווה מצביע עליו מופרך לחלוטין.
בשורה התחתונה, עוד טרם מדברים על בעיות של הקמת שכונות עוני ואיכות דיור, דיור ציבורי הוא פתרון די גרוע ויש איתו המון ניסיון – אם מעוניינים לסייע לעשירונים חלשים, עדיף לעשות זאת דרך סיוע בשכר דירה ולא דרך דיור ציבורי; אם רוצים להוריד את רמת המחירים, שזה הדבר החשוב ביותר גם לעשירונים הנמוכים וגם לעשירוני הביניים (וזו מדיניות שאינה כוללת בחירת מנצחים (מיעוט) ומפסידים (הרוב) ומעוותת את שוק העבודה) – עדיף פשוט להקל את חסמי ההיצע העצומים בישראל שבה יחס הדירות לאוכלוסייה במגמת ירידה שדוחפת את רמת המחירים למעלה.
—-
קישור למקורות הנתונים:
כלכלה מהארץ והעולם 
לגבי הגרף – יתכן שיש סיבתיות הפוכה, שבמדינות שבהן מחירי הדיור גבוהים יותר יש יותר לחצים לבניית דיור ציבורי
אהבתיאהבתי